5 נובמבר 2011
לא מאהבת מרדכי אלא מנטיות ליבם
בציבור עולות תמיהות רבות באשר למסע התקשורתי הנערך בימים אלו כנגד אפשרות התקיפה באיראן.
הקורא הממוצע אפשר שיאמר, העיתונאים הם איכפתים, הם באמת ובתמים חושבים כי הפצצת הכורים באיראן היא משגה ובמדה ומשגה זה יארע הרי שישראל תרוקט בנחילי טילים ארוכי טווח. ומכיוון שטובת ארצם לנגד עיניהם הריהם ממלאים את חובתם העיתונאים ומתריעים בשער.
לא מניה ולא מקצתה. הדנ"א התקשורתי פועל לגמרי בכיוון שונה. לכל הנימצא בניבכי הנפש העיתונאית השטופה באוניברסליזם ליברלי פוסט יהודי וציוני חייב להיות ברור כי ההסבר נימצא במקום אחר לחלוטין.
כפי שהאמריקנים נוהגים לאמר "זו הכלכלה, טיפש" כך אנו בביטחון רב יכולים לאמר בהקשר התקשורתי, "זו המדיניות האוניברסלית הליברלית הרדיקלית, טיפש".
לעיתונאינו הממוצעים להחריד ישנה בעיה אקוטית, אמור פתולוגית, אובססיה משיחית, הם מנותבים (אמור: מחווטים, כרובוטים) בהתאם לקיבעון מחשבתי אשר אינו משתנה ללא תלות בנסיבות. בארצות מסוימות מכונים אנשים אלו "ראשי עץ" ומכאן, הגיונו הבריא של אדם מן היישוב אינו ישים במבחן העיתונאי.
אנו עדים בשבוע החולף למסע הנערך בקולמוסי עיתונאים שונים, בעיקר מעיתון "הארץ", "ידיעות אחרונות" וערוץ-2, אלו אותם בעלי האוריאנטציה אנטי-יהודית ופרו-פלשתינית אשר מטרתם הוודאית היא למנוע מישראל לתקוף באיראן ולמנוע הנסיון ליישב את הבעיה האיראנית אחת ולתמיד או למצער לזמן ממושך.
הסיבה לכך הינה מניעת התקיפה באיראן והשמדה ולו חלקית של הכורים שם למען כי תביא במוקדם מהמאוחר ליצירת פצצה איראנית יבילת טילים בליסטים בין יבשתיים אשר תאיים על כל העולם, מזרח ומערב כאחת, ולמעשה תשתק פעילות אנטי איראנית ואנטי איסלמית ביעילות רבה.
מאחר שאיראן אינה חייבת להשתמש בפצצה הלכה ולמעשה אלא אך להעמיד את האיום בשיגורה על ידי תצוגת "כלב שוטה איסלמי" המוכן לכאורה לשגרה לכל מקום בגחמת הרגע, הרי שבאזורנו, ישראל תהפוך למשותקת בעל כורחה, לחסרת אפשרות תגובה כנגד תוקפנות אויביה המיידים כגון החמאס, החיזבאללה, פלשתינים פנים ופלשתינים חוץ, מחשש הפצצה האיראנית. למותר לציין כי ישראל אכן תהיה משותקת גם כמובן אם האיראנים יחליטו לשגר פצצה על ראשנו.
למען מצב זה בדיוק חותרים אותם אנשי תקשורת המעלים את נושא הפצצת הכורים האיראנים ל"דיון ציבורי". הם חותרים לשיתוקה של מדינת ישראל, ממש כפי שחותרים לכך בערבם את הקהילה אירופית והאמריקנים להתערב בנעשה בתוככי הפוליטיקה הישראלית, לשתק את ישראל ולהפכה בכך לברווז צולע וכל זאת על מנת להגשים את חלומם הרטוב ולהקים מדינת פלשתין בתנאים בילתי אפשריים לקיום ישראל, צד בצד למדינת ישראל, בעוד שישראל קשישא תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה" הפלשתינים.
לטעמם של "התקשורתים", במדה וישראל תצליח "בזממה" לנטרל את הגרעין האיראני באורח זמני או לתמיד הרי שחלומם לכבול את ידי מנתבי מדיניותנו, לצמצם את ישראל ל"גבולות אושוויץ", אפשר ויקועקע מפאת שאיראן וגרעינה לא יאימו על ישראל אשר תהיה חופשית להתנהל כפי מצוות האינטרסים שלה בלבד אשר הם המכתיבים לה התנהלותה. עבור "התקשורתים האוניברסלים", ישראל חזקה ושולטת בגורלה הינו חלום בלהות.
פן נוסף לדרישה ל"דיון ציבורי" הוא תקציב הביטחון. כפועל יוצא של כוונות תקיפה באיראן ברי הוא כי תקציב הביטחון יהפוך חסין מצימצום ואף אפשר שצריך לתוספת. גם כאן, האג'נדה השמאלנית הרדיקלית של "התקשורתים" גורסת צימצום התקציב הביטחוני למטה ממינימום הנידרש לצורכי הגנתה של מדינת ישראל (על ידי שלילת ומניעת התקיפה באיראן), אשר יסרס את יכולתה של ישראל להתנגד למתווה מדינה פלשתינית ב"גבולות אושוויץ" והקמת "מדינת כל אזרחיה" על חורבות מדינת ישראל.
בנגחם את הממשלה ובהעלת הנושא ל"דיון ציבורי" אין טובת מדינת ישראל לנגד המבקרים (אפשר שמאיר דגן ועוד מתי מעט יוצא מכלל זה למרות שגם הם מזוהמים בנטיה פוליטית לעומתית. וכך יש להתיחס להערכותיהם בערבון מוגבל), אלא מילוי גחמותיהם השמאלניות רדיקליות האוניברסליות ואלו בלבד. טובתנו הינה כשלג ד'אשתקד עבורם.
אין בכוונת מאמר זה לקבוע עמדה באשר לתקיפה באיראן. אנו, כמו גם המבקרים או התומכים מקרב הציבור בתקיפה, חסרים ידע ומידע בסיסי על מנת לאשש את הנחותינו, לכאן אם לשם ומכאן, השאת עצות לקובעי המדיניות באשר לפירטי תקיפה (תזמון, נתיבים ואמצעים) הינה נילעגת ומזקת האינטרס הלאומי באורח אנוש ויש להתעלם ממנה להכא ולהתם.
אין כל ספק כי מחצרצי הבאת הנושא לדיון ציבורי פוגעים בביטחוננו הלאומי בכך שמצמצמים מאד את החלופות ודרכי הפעולה והתגובה כנגד הגרעין האיראני הנימצאות בידי מנתבי המדיניות שלנו, בעוד שאינם פותרים דבר ליישוב הנושא. כאמור, הסיבות לכך תוארו לעיל וכך, מכל הסיבות שבעולם עלינו להפסיק ולהאזין לשרלטני התקשורת המנסים לפגוע בביטחוננו למען מלא את גחמותיהם האישיות בלבד.
האמור אינו פוסל דיון ציבורי עקרוני בנושא (ללא כל פרטים מבצעיים), אך אמירה זו הינה אך העלאת מס שפתים לאמת, את מי אנו מכחדים? בישראל אין אפשרות לדיון ציבורי תקשורתי אמיתי וחופשי באשר מירבה המכריע של התקשורת הישראלית, כתובה ומשודרת, נימצאת בידי אנשים שטופי אג'נדה שמאלנית רדיקלית אשר יעלו הנושא לדיון אך על מנת לקבוע בסופו את הלך הרוח הציבורי בצורה מוטה, תואמת גחמותיהם בלבד. הללו ירוממו ויפרסמו בעלי דעות העולות בקנה אחד עם דעותיהם ויאדו, יעלימו, מעיני הציבור כל בדל ושביב דעה הנוגד לשלהם. כך שהאמירה מצד התקשורת באשר ל"דיון ציבורי" הינה מאחזת עינים, נכלולית, ערמומית וניבזית. המנטרה "דיון ציבורי" באה להשליט את דעותיהם של קומץ עיתונאים שטופי אג'נדה שמאל רדיקלית ואוניברסלית על כלל העם.
כך נוהגת התקשורת מאז שנות דור ואין כל סיבה שבעולם שלפתע תשנה דרכיה (ראה –תסמונת "ראשי עץ"). רק לאחרונה היינו עדים למסע היחצני למען המחאה החברתית ולציד המכשפות של התקשורת כנגד דעות שונות, תוך העלמתם מעיני הציבור או ביזויין מכן וכל. התקשורת בפירוש קבעה וקובעת כי זכות הציבור לדעת אך ורק את דעותיהם של אנשיה.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
